בקע הוא תופעה רפואית שבה נוצר פגם בדופן הבטן, נקודה חלשה שדרכה איברים פנימיים בבטן גולשים החוצה ממקומם בחלל הבטן ויוצרים שק בולט, הקרוי "שק השבר". היווצרותו של הפגם, שמשמעותה היחלשות של דופן הבטן, יכולה להיגרם הן בשל נטייה מולדת, אז ייווצר הבקע מיד לאחר הלידה; והן בשל סיבות נרכשות כמו הריונות ולידות, מצבים שונים שגורמים לעלייה בלחץ בתוך הבטן (שיעולים, עצירות, השמנה) או תהליכי הזדקנות. בקע טבורי מולד, בהמשך לכך, נגרם מפני שאזור הטבור לא מתאחה כהלכה לאחר נשירת חבל הטבור. כאשר הוא נרכש, מופיע הבקע הטבורי בדרך כלל בגיל מאוחר יותר, ואין עדויות חד משמעיות לגבי הגורם הספציפי שמביא להיווצרותו.
לבקע הטבורי ישנם מספר תסמינים שניתן לזהות אצל החולה. התסמין הכי שכיח הוא נפיחות באזור הטבור. לרוב הנפיחות אינה מלווה בכאבים, אולם בעת שיעול ובעת מאמץ גופני בדרך כלל חשים כאבים עזים במיוחד באזור. כאשר החולה נמצא במצב של מנוחה בשכיבה, בדרך כלל הכאבים נעלמים. לעומת זאת, לעתים התסמין הראשון שחשים בו החולים הוא דווקא כאבים באזור הטבור, שגם הם מתחזקים בשעת מאמץ. כאשר חולה חש בתסמינים שכאלה, מומלץ לגשת לרופא ולבצע אבחון במטרה לטפל בבקע אם קיים ולמנוע סיבוכים.
סיבוכים אפשריים וטיפול
בקעים, לרבות בקע טבורי, בדרך כלל גדלים עם השנים וגורמים לאי נוחות ולכאבים גוברים. הסכנה העיקרית היא כליאה של הבקע, מצב בו נכלאים האיברים הפנימיים (לרוב מדובר בחלקים מהמעי הדק) בתוך שק הבקע. במצב כזה איברים אלה אינם מקבלים דם ועל כן עלולים לעבור נמק. מצב זה הוא מסכן חיים, ומחייב את החולה לעבור ניתוח חירום. כליאת בקע היא סיבוך של בקע קיים, ורק לעתים נדירות היא מהווה את הסימן הראשון לקיומו של בקע טבורי. משום כך, חשוב לטפל בבקע טבורי בזמן.
באופן כללי מומלץ לנתח בקע טבורי, אולם ישנן הסתייגויות להמלצה זו. לדוגמה, אצל ילדים קטנים עד גיל 6, לרוב הבקע הטבורי נסגר באופן טבעי בלי ניתוח. בגיל מאוחר יותר, הגוף לא מסוגל לתקן את המצב בעצמו, ומכיוון שאין טיפול תרופתי מתאים יש צורך בביצוע ניתוח. כאשר מדובר בחולה מבוגר מאוד, או כזה שבשל הרקע הרפואי שלו קיים סיכון משמעותי לנתחו, במקרים מסוימים יורה הרופא הכירורג על טיפול בבעיה באמצעות חגורת בטן, שיכולה לתמוך במקום הבקע ולמנוע תזוזה של האיברים. מצב אפשרי נוסף בו לעתים מעדיפים להמנע מניתוח הוא כזה בו החולה המבוגר סובל מבקע טבורי מאוד קטן, ואינו גדל או גורם לכאבים. במצב זה, יבוצע מעקב שגרתי שמטרתו לוודא שהמצב אינו מחמיר.
שיטות הניתוח – יתרונות וחסרונות
ישנן כיום שתי שיטות ניתוח המקובלות לטיפול בבקע טבורי. השיטה הראשונה היא השיטה הפתוחה, ואילו השניה היא השיטה הלפרוסקופית, ה"זעיר-פולשנית". בשתי השיטות, מושתלת רשת סינתטית אשר מטרתה לתמוך בדופן הבטן באזור הטבור ולחזקה. ההבדלים בין השיטות נעוצים ברמת הפולשנות שלהן. בשיטה הפתוחה, מבוצע על ידי הרופא המנתח חתך באזור הטבור, אשר דרכו הוא מבצע את הניתוח. היתרונות של שיטה זו הם שהיא ותיקה יותר, קלה לביצוע ומהירה מאוד. יחד עם זאת, היא כרוכה בביצוע חתך גדול יותר, מה שמוביל להארכת זמן ההחלמה ולהגדלת הסיכון להתרחשות זיהומים. בשיטה הלפרוסקופית, נעשים שלושה חתכים קטנים בצדי דופן הבטן, ודרכם מתבצע הניתוח. שיטה זו מפחיתה את הסיכונים לזיהום ומאפשרת החלמה מהירה, אולם היא מעט איטית יותר, נחשבת קשה יותר ללמידה ולביצוע ועל כן מחייבת בחירה ברופא מיומן ומנוסה בשיטה זו.
קראו גם על: בקע סרעפתי
